איש התקשורת ישראל גליס: "חייבים להפריד בין יום הזיכרון לחגיגות ביום העצמאות" • טור אישי ומרגש

15:42

גדלתי בבית אבי שהיה עיתונאי ועורך עיתון, בימים של הקמת המדינה. מאמר המערכת ביום ראשון ז' אייר תש"ח בעיתון של אבי, היה בו הכותרת "שהחיינו וקימנו לזמן הזה". על מה הוא חשב אז ומה קרה לו אחרי שלוש שנים? את זה הוא ביטא באותו עיתון אחרי שנים כשכבר שינה את דעתו בענין מדינה וזכרון.

למדתי להבין אחרי כ''כ הרבה שנים, כי חייבים להפריד בין יום הזכרון לבין אלו שחוגגים עצמאות, בין מדינת ישראל לממשלת ישראל, בין הכנסת לבין כנסת ישראל.

ראשית, יום הזכרון הוא יום של התבוננות בפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

כיום שיש גם חיילים חרדים ששכלו את מותם בחרוף נפש כדי שמחבלים לא יבואו עלינו, בתוך הערים שלנו – אי אפשר לשבת בשוויון נפש ולומר "ציוינים ציוינים", זה אחינו מתוך ביתינו. אז צריך להתנגד בחרוף נפש בסמלים של אנשי השלטון, הם לא ילמדו אותנו איך לשמר ולזכור את בנינו שנפלו לנו, וכיהודים החרדים לדבר ה' יש לנו נוסח זכרון שאומרים אותם בשבת לפני היארצייט וביום היארצייט בבית הכנסת ובבית העלמין, אנחנו עומדים באמירת קדיש – יש לנו תוכן בזכרון שלנו! ולא לעמוד כמו פוסטמות ולחכות שיגמר כבר השתי דקות האלו ולהביט ימינה ושמאלה ולראות מי מזייף בעמידה. האם זה מה שרצה אותו חייל שחרף נפשו שנוכל ללמוד תורה?

אי אפשר לשבת בשוויון נפש ולומר "ציוינים ציוינים". קיצונים ממאה שערים צועדים בצפירה (וידיאו)

אז צודקים באלף אחוז אלו הממיתים עצמם בלימוד תורה, אבל אנשי השלטון קבעו יום לזכור את הלוחמים הללו וראוי שגם אנחנו בכל אופן בני התורה, לתת את הדעת ללמוד עוד דף או פרקי משניות, ולהוכיח לעולם שאנו אחים ומקימים את ואהבת לרעך כמוך, אין לזה קשר למדינה ולסמלים שלה.

על אף שהשלטון והמדינה, פחות משנה אחרי בריאתה החלה להציק ליהודי שומר היהדות המסורתית ואז אבי וחבריו, שינו את דעתם על החלום של מדינה. אז אחרי 66 שנה של חלום ציוני נביט בראי ונראה שאנחנו כיהודים חרדים נשארנו עם העגלה המלאה, מיוסרים כל ארבע שנים משלטון אחר הרודה בנו ובבנינו.

ישראל גליס פיצ'יפקעס

וגאוותי שאני פוגש כאלו שיש להם למעלה מעשר בנים ובנות וגם נכדים ונכדות. כותב השורות

לכן, נמצא כל דרך מחוץ לכותלי הכנסת והפוליטיקה, לדבר עם אחינו ולהסביר להם במתק לשון את השקפתינו, להזמין אותם לשבת לנסות בכל אופן להאיר פנים וכך נכבוש את היעד.

היה לי בן דוד שהיה ראש לפלג מסוים בנטורי קרתא, וכששוחחנו פעם אחת אמרתי לו, תראה יש פירמידה ואתה משליך עליה אבנים, בתקוה להפיל אותה, אני סוחב כל יום אבן עם אותה תקוה. אני מוקף בהרבה כאלו ששלפנו אותם החוצה, אני וחבריי, והיום הם חובשי בית המדרש, וגאוותי שאני פוגש כאלו שיש להם למעלה מעשר בנים ובנות וגם נכדים ונכדות.

הכותב הוא איש תקשורת חרדי ותיק, מגיש תוכנית שבועית ברשת ב' של קול ישראל

אודות המחבר

עוד בכותרות

השאירו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


*